What resolutions should we make for the coming year after a year in which we Jews found ourselves in a war with Hamas, a war which triggered the greatest outbreak of naked anti-Semitism we have seen since the Second World War? While all this was happening, ISIS was busy slaughtering their own innocents, while thousands were being killed in Ukraine. And these are but a few of the more newsworthy of the many, many places where death and destruction by human hands was the norm.

We, the Jewish people, are not going to solve these issues by the sword. In fact, after the USA opted out of the role, there is no longer a global cop on this earth. Is there a spiritual solution to all of this? Here is a power that we Jews understand. Let us explore…

To begin with, we must understand the power of Rosh Hashana to effect personal and national transformation. It is not simply a day dedicated to the big picture. It is the day of creation of the First Man,[1] and hence a day on which we can aspire to the spiritual levels of the First Man. In a sense, we can recreate the First Man through ourselves or, put differently, access that part of ourselves which we inherited directly from the First Man. The blowing of the shofar parallels the blowing by G-d of the soul of life into the First Man.

In Hebrew, a “blowing” into the Shofar is called a “neshima” (נשימה). This is related to the word “Neshama”, the soul. The neshima-sounds of the shofar are “soul-cries”[2] – a recreation of the original life G-d gave to man. So the Shofar talks to the soul of man. When G-d gave the Torah at Har Sinai, there was also the sound of a shofar[3] — i.e. there was also a conversation with man’s soul. That sound was coming from G-d[4], and it was really the words of the Torah at a higher, deeper plane, before the words had been broken up into their individual sounds.[5] The shofar strikes a chord deep into our Neshama – a part which remains pure and was never involved with sin.[6] The Shofar is really a cry to the hidden parts of our true spiritual selves. And those spiritual selves contain enormous reservoirs of power.

The choices we must respond to on Rosh Hashana are not details. They have to do with the very core of our identity – the type of choices that affect our lives in a fundamental way. Hence, we do not list our sins on Rosh HaShana as we do on Yom Kippur. Rather, we do a generalized Teshuva that will affect the very essence of our being.[7]

To engage in general Teshuva (תשובה כללית), we must take a step back and look at ourselves in the totality of our relationship with G-d, the Torah and Judaism.[8] To do this we have to reframe our reality so that we begin to use the thought methodology of a Tzadik. A Tzadik processes information in a certain way. He has a certain momentum of spirituality because he has connected all the dots of his life to provide for continuity.

The enormous power of Rosh Hashana gets unleashed when I am able to answer the question “Who am I?” “What is my real core and how do I get in touch with it?” My core has no problem connecting with God. Once my core identity has reestablished my relationship with God, I am able to understand my deep connectedness with all of His cosmos, and to impact upon it accordingly.

We often struggle with the answer to this question of self-identity because the real me is hidden by a complex of various different layers and persona, played to various degrees of accuracy depending on how close it comes to our core. But, our core is very simple actually – and Rosh Hashana is perfectly designed to get in touch with it.

The Tzadik of Rosh Hashana is not the Tzadik of the rest of the year. Rosh Hashana produces its own definition of who is a Tzadik. The Tzadikim of Rosh Hashana are not necessarily those who are righteous in action but rather have a crystal-clear understanding of their identity. They are clear about their commitment to the Torah’s God-given way of life. They are clear where it is that they belong and where they want to go to, spiritually.[9]

Most of us come into Rosh Hashana as beinonim; we are people of the grand compromise. Of course, Judaism is important to us. But, so many other things are as well. We have dual citizenship! Layered on top of our core spirituality is a surface of conflicted identities. But these outer layers are not whom we really want to be. Rosh Hashana is a day when we get to know ourselves.

In so doing, we will discover that we have yet another persona, one of profound significance. As Jews, we are a bunch of seemingly ordinary people who have become actors in God’s masterful unfolding of the purposes of this world. Every Rosh Hashana, the collective soul of our nation accepts upon itself the unique task of that year in promoting the final purpose of the universe.[10]

We have just gone through a year of such profound significance that it behooves us to look upwards and to look downwards. We must draw from the Heavens in search of Heavenly help to do what has never been done before, and we must draw from the earth, to draw on the collective scientific, technical and social wisdom of mankind that will comprise our tool box for implementation.

Charged with a special and holy mission, the Jew cannot see just what anyone else sees. He must see what anyone else CAN see. He must draw from his religion, from his history, from the Sages and from his fellow Jew. The mission of the Jew is so extraordinary, that he must be totally alert – he must use different ways of seeing – he must see big and he must see small; he must see wholes and he must see parts; he must see feelings and he must see thoughts. But most important, he must see that beyond the horizon, at the very edge of history, lies something else that he cannot see.

A Jew must sense the event horizon beyond which he must take a great leap of imagination. He cannot predict, but his God has painted the scenario for him. He is not a prophet, but he senses that a historical pattern of significance is unfolding with his participation. The Jew is no passive observer of history. He is, with God as his partner, its most active participant.

More than ever before, the Jew must understand that he does not lead a normal life. It is not just because he is nowhere in the middle of the bell curve. It is not just because he is constantly under siege. It is because he cannot allow himself to be just swept along – to be no longer in control. It is our job to make history, not just respond to it.

If we are to do Teshuva at this time, part of it must surely also be for failing to keep the big picture so profoundly in front of us – that this unusual life that we have chosen for ourselves has at times seemed like a trap rather than an embrace. This is because we are trying to fit ourselves into a paradigm not of our own making; we are being reactive rather than proactive. We cannot reach resolution as long as we accept as a given our environment – an environment that sucks us in and numbs our senses, reducing our life-purpose from heroism to mere business.

So what is the way forward? In the Jewish paradigm of history, we are not in the era of ISIS or of Obama or of the Islamisation of Europe. In the Jewish paradigm of history, we are in the era of Ikvesa Demeshichah – “the Footsteps of Messiah”. Let us remember that the Messianic era will be characterized by a total revolution in Teshuva – a Teshuva born of clarity, of a clear realization by all of us that everything that exists is a contribution to a revelation of G-d’s Oneness[11] (גילוי יחודו). All of nature, all history, every human whim will be shown to have been woven into a single, seamless fabric – all its interacting parts designed to perfectly reflect and reveal the secret of God’s Unity. No man will see his actions as the choice of an isolated individual – all goes into the general Tikun of the world (תקון הכללי).[12] Choice now becomes the handmaiden of clarity – it too becomes but a servant of His Will[13].

In this sense, it is not just the Jews who are a-historic by the normal rules of human nature and society; it is the whole world. The rules we have been living by will be shown to have been simply wrong. All these power plays between nations and religions and sects will be shown to be but a superficial cog that is connected to a deeper cog of Hanhagas HaYichud, of that force which harnesses, subverts and transforms all human action to serve a revelation of Oneness. [14] What we can actually see of history will be shown to have completely different consequences and implications than the way our punditry and forecasts, our political and economic commentary, see it now.

To answer the call of the Shofar, we must take a step back and look at ourselves and the totality of our relationship with G-d, the Torah and Judaism[15]. We must understand our double role – to correct ourselves in a personal Tikun (תקון הפרטי) and to make our contribution to the grand drama of the history of mankind. (תקון הכללי). We will yet understand clearly what we can now but intuit – how each and everyone one of us, and each and every part of our unfulfilled potential, is a vital component of this grand unity.

[1] ר”ן, מס’ ראש השנה (ומה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף כמה פעמים היום הרת עולם ולכן היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים וגו.’ הכוונה לברי אנוש)

[2] פחד יצחק, ראש השנה כה ד
וכך אנחנו רואים בספרי ההלכה שמשתמשים במילה נשימה בנוגע לתקיעת שופר: שו”ע או”ח ס’ תק”צ (ד) ג’ שברים צריך לעשותם בנשימה אחת אבל ג’ שברים ותרועה דתשר”ת י”א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה וי”א שצריך לעשותם בנשימה אחת והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה וי”א שצריך לעשותם בנשימה אחת וירא שמים יצא ידי כולם ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת ובתקיעות דמעומד יעשה בב’ נשימות: והמנהג הפשוט לעשות הכל בב’ נשימות ואין לשנות:

[3] שמות יט: טז,יט: ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה: …. (יט) ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול:

[4] רש”י’ שם יט: הולך וחזק מאד- מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה אבל כאן הולך וחזק מאוד ולמה כך מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע:

[5] רב צדוק הכהן, מחשבות חרוץ

[6] בנפש החיים כתוב שהיכולת של תשובה לפעול היינו בגלל שהחטא נעשה ברמה של הנפש ואילו התשובה נעשית ברמה של הנשמה, רמה שלא נפגע על ידי החטא ונשאר טהורה.

[7] לא מצאתי שם זה במפרשים. אמנם, רב דסלר מדבר על בחירה כללית באותו אופן וז”ל מכתב מאליהו, ח”ב עמ’ :67-68 יש בחירה … שמשנה את נקודת הבחירה מן הקצה אל הקצה למדרגה רחוקה מן המדרגה הראשונה. … בחירה זו שמשנה את מדרגת האדם לגמרי היא כללית, והבחירה המשנה רק נקודה אחת היא פרטית. … כל ענין ראש השנה הוא בבחינה בחירה הכללית. ע”כ
ושם זה – תשובה כללית – מתאר באופן מדוקדק את המהלך של הפחד יצחק ורב משה שפירא, שליט”א בהמשך.

[8] פחד יצחק, ר’ משה שפירא, שליט”א

[9] Rosh Hashanah בינונים are those who are still conflicted. Sometimes they feel totally Torah committed but at other times they feel that other values (materialism, honor or power) bubble to the surface. The Torah-side in them activates shame and embarrassment for the actions encouraged by their “other” identity. They are capable of reaching moments of clarity when they realize that nothing else but Torah matters, but the next minute they are just as interested in the World Series scores or the latest I-Phone. Rosh Hashanah רשעים are people who do not have a real Torah-identity even though they might be שומר תורה ומצוות. Intellectually they may understand that it would be nice to be a צדיק, but they have no real emotional or spiritual connection to the Torah and do not really feel shamed by their negative actions. They may even admire and talk about someone who is holy and righteous, but this doesn’t affect them personally.

פחד יצחק, ראש השנה, אפיקי ים (רב משה שפירא, שליט”א), ימים נוראים, ענין ג: והענין בזה שה”ספר” האמור כאן הוא עצם המציאות… שהמציאות מתחלקת לג בחינות (שלושה ספרים) … ומי שנכתב בספר החיים … והשפעת ד’ מתנהג עמו בהנהגה של ספרו של חיים…. דבר”ה הקב”ה מחדש את הבריה וכל אחד ואחד מקבל חיות מלמעלה ונקבע כל אדם תוך מציאות העולם בחד מג’ אופנים … ולפי זה מה שהרשע נכתב למיתה אין זה ענין למיתה בפועל אלא דקאי על עצם מציאותו, והרשע – גם בחייו – הרי כל מהותו היא מציאות של מיתה.
רב צדוק הכהן, תקנת השבים (ח): ידוע שהספר של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים הוא לב האדם עצמו … ומטעם זה אין תשובה מועלת לפטור מעונשי בית דין שהוא על ידי עקירת המעשה למפרע דעל ידי התשובה כאלו לא חטא והזדונות כשגגות או כזכיות ולמה יענש, אבל כל תקוני תשובה הכל בלב אך ביציאה לפועל שהוא מצד השי”ת שמקבלו אני ד’ לא שניתי’ ומאחר שגזר דין כתוב בתורה אי אפשר לשנותו דתורה נקרא אמת.

[10] שפתי חיים ראש השנה עמ’ סא: כי לכל דור ודור יש תפקיד מיוחד בעבודת ד’ לקראת תכלית הבריאה וגם באותו דור אין עבודה שווה אלא בכל שנה מקבל הדור תפקיד מיוחד במסגרת התכלית.

[11] רמח”ל דעת תבונות א לד: אמר השכל – עתה כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו ית’, כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע”י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור – הוא עוצם יחודו יתברך. ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעלת תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כח להשיג אותם.

[12] רמח”ל דעת תבונות (דף לב): אין סוף הכונה על השכר ועונש אלא על התיקון הכללי

[13] ר חיים פרידלנדר (שם דף קמ): נפסיד בתקופה זו את קושי עבודת ד’ של לפום צערא אגרא

[14] דעת תבונות עמ’ מא-מב: ואמנם הנהגת השכר ועונש הוא המגולית ונראית תמיד לעיני הכל, אך הגלגול שהוא מגלגל הכל לטובה – עמוק עמוק הוא, ולא עבידא לאיגלויי כי אם לבסוף, אבל מתגלגל הוא והולך בכל עת ובכל שעה ודאי ואינו פוסק (עיין שם עמ’ מז בסיכום)

[15] רמב”ם, פ”ג הל’ ד: לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום:

The Pachad Yitzchak asks that if the equation were an arithmetic one – how many sins against how many Mitzvos – then why should we have to do as many Mitzvos as we can to become a Tzadik? It should be enough to do one Mitzvah and to be careful not to do transgressions during this time?!

Clearly, becoming a Tzadik is not of simply totaling one’s Mitzvos against one’s transgressions but rather has to do with changing one’s identity, as we described above. One cannot change his whole identity with just one Mitzvah. It requires a consistent pattern to show that this change has indeed taken place. The starting point is the person’s choice of fundamental identity, of בחירה כללית.

Leave a Reply

  • (will not be published)